מודל בעלי העניין

במודל זה מדברים על שתי קבוצות של בעלי עניין: פנימיים וחיצוניים.

הפנימיים – עובדים, מנהלים הם פנימיים. הם ליבת הארגון, דרכן עוברות האינטראקציות. אלו בעלי העניין שאמורים לבטא או ליצור את ההתנהגות הנורמטיבית שאנו שואפים אליה בארגון. פרימן הוא יותר הוליסטי וחברתי – אומר שכדי להשיג את האינטרסים של הארגון צריך לממש אינטרסים של קבוצות שונות בארגון, של בעלי עניין אחרים. יש יחסים הדדים בהם אנחנו רוצים ליצור תועלות לכל בעלי העניין.

החיצוניים: ספקים, מתחרים, ממשלה, קהילה, לקוחות וכו'.

במודל הזה – מודל בעלי העניין - הגישה הדאונטולוגית היא יותר מתאימה – נגזרת של המודל.

אם הארגון נוקט בגישה של בעלי העניין – אז הוא בהחלט מיצג את הגישה הדאונטולוגית.

מודל גישת הבעלים – מייצג את הגישה הטלאולוגית.

 

מה שחשוב בארגון זה הקשרים ההדדיים אל הארגון ומחוץ לארגון. על פי המודל הזה – הבעלים הם יהיו בעלי עניין חיצוניים. כאן הבעלים הם רק אחד מהשחקנים.

מערך היחסים כאן משתנה.

הייחודיות במודל הזה היא שהיא גישה כוללת, רחבה יותר. לא רק הבעלים לקחו סיכון ורוצים למקסם את התועלות שלהם (בניגוד למודל הקודם). נכון שרוצים למקסם תועלות גם לבעלים אבל גם לבעלי עניין אחרים.

אנחנו רוצים גם משכורת יותר גבוהה, זה משרת גם את העובדים וגם את הבעלים, או לקוחות שמרוצים מהמוצר שלהם, גם זה משרת את הארגון והבעלים. שהעובדים יהיו מרוצים ויקבלו שכר הולם עבור עבודתם. רוצים שהלקוחות יקבלו את המוצר הטוב ביותר. כל אלה, תוך כדי, משרתים גם את הבעלים. גם הם מרוויחים מזה.

גם פה רוצים להרוויח ולמקסם את התועלות, אבל זה שעובד לקח סיכון לעבוד במקום מסוים משקיע מאמצים ועובד לאורך שנים – הוא לוקח סיכון מסוים שכן החברה יכולה ביום אחד ליפול. גם הוא לקח פה סיכון. אי אפשר להתעלם מזה אז הראייה היא שאנחנו ממקסמים תועלות לכולם. אם נעשה בחינה של תועלות לעובדים, בעלי העניין ספקים או לקוחות – אין פה מי שחשוב יותר או פחות – כולם חשובים אותו דבר. כולם שווי ערך. אז לא נוכל לגזור דיבידנד לעובדים כמו שהבעלים רוצה בלי לפתח את העובדים ולשמר אותם.

 

שני עקרונות מנחים את המודל:

1.       מי הוא בעל עניין – מי השחקן פה שמשחק את המשחק? הוא מוגדר ככל מי שמשפיע או מושפע מהפעילות של הפירמה. כלומר – כבר בהגדה פה מגדירים לנו את ההדדיות של הקשר.  אם לקוח מושפע מאיתנו ואוטומטית משפיע עלינו אז צריך למצוא פה את האיזון.

      לדוגמא "שביל" – יש לנו אינטרס שארגון כזה יצמח. יש את הממונה על ההגבלים העסקיים אבל אף אחד לא בא ואומר איך צריך לדאוג לנו. כאשר בא ארגון ואומר שצריך לנהוג באופן שקוף, שכולם יראו מה קורה, וגם שהעובדים ידעו מה מותר ומה אסור, איך צריך להתנהג.

 

2.    מידתיות – השאלה שעולה היא המידתיות של ההשפעה הזאת, עד כמה ההשפעה הזאת. מה מידת היחסים שיש פה, המידתיות של הקשר. למשל מידתיות הקשר עם הלקוחות. המודל מבקש מאיתנו לאפיין כל סוג של בעלי עניין. כשאני באה באינטראקציה עם המתחרים שלי, חוץ מלנהוג במנהל תקין ולשמור על עקרונות התחרות אין לי הרבה אינטראקציות איתם. מה מידת היחסים שיש כאן. היא מידתיות בסיסית ביחד לקשר מול לקוחות שם הוא יותר רחב. צריך לאפיין כל קבוצה של בעלי עניין. למשל אם לקוחות, צריך לאפיין לקוחות מוסדיים ולקוחות פרטים. המידתיות קובעת עד כמה נרצה לממש את הקשר הזה בנינו. מתחרים, ליבה מול מעטפת. עובדים ומנהלים הם בעלי עניין פנימיים כי סביבם כל הפעילות נוצרת. דווקא בקבוצה הזו של בעלי העניין צריך להשקיע יותר. ברור שאנחנו נשקיע יותר ועל כן שמנו את העובדים והמנהלים במרכז (זה מודל שמש). ואז אומרים שדווקא בקבוצה זאת של בעלי העניין צריך להשקיע יותר. בקידום, פיתוח וכו' וכל דבר שיסיע לנו למקסם את התועלות מול בעלי העניין.

 

הבעיה ביישום המודל היא כשמקבלים החלטה וצריך לנמק אותה מול בעלי העניין האחרים כמו למשל להוציא פס יצור לסין או הודו. צריך לנמק או להוכיח את התועלות שייווצרו מול כל בעלי העניין. כאן הולכים לסגור חצי פס יצור או כמה פסי יצור שלמים.

 

שני המודלים חייבים לבוא לידי ביטוי בפרק שמציג את הארגון שלנו בעבודה. או זה או זה או שילוב של השניים. זה עוזר לזהות איזו גישה תיאורטית באה לידי ביטוי ברמה הכוללת של הארגון שלנו.

החשיבות בעבודה היא לבחור דילמות מתחומים שונים שנראה מגוון של בעלי הארגון שנראה את התפיסה הכוללת של הארגון. כל דילמה צריכה להיות קשורה לתחום אחר: למשל יחסי העסקה מול העובדים, היבט שני עבודה מול לקוח והיבט שלישי – פרסום לדוגמא.