דיני נזיקין - קלברזי

קלברזי  - דוגל בשיטה של אחריות מוחלטת

טוען כי כדי להגיע למצב אופטימאלי יש להטיל אחריות על מונע הנזק הזול ביותר והטוב ביותר.

והוא:

1. מי שנמצא בעמדה הטובה ביותר לעשות מאזן עלות- תועלת בין העלויות של התאונה לבין עלויות מניעתה, וכן לפעול על סמך אותו מאזן. (אפשרות פיזית למנוע הנזק)
2. אותו אחד שהצדדים היו משחדים אותו לשאת בעלות הנזק.

דבר ראשון : נבצע מיפוי ראשוני –נמפה מי מכל הגורמים שיכולים להיות אחראיים למצב.

1. סינון הגורמים שלא סביר שישאו בסיכון. פרמטר גדול הוא אפשרות הבחירה.
2. האלמנט של יכולת פיזית למנוע את הנזק – נבדוק במונחים של נסיבות עובדתית: למי יש את היכולת הפיזית והעובדתית להשפיע על המניעה של הנזק? ברגע שיש אלטרנטיבה אחת בלבד אין לו לרוב יכולת להשפיע פיזית על התוצאה, וזהו מיסוי חברתי המוטל עליו.
3. מידע- לעיתים גם כאשר מועברת אינפורמציה וישנה יכולת לבחור – עדיין לא תוטל על הצרכן אחריות.

קווים מנחים:

1. יש להימנע מהחצנות – לא להגיע למצב שגורם חיצוני משתתף בעלויות של הפעילות עצמה. כמו כן קיימת החצנה עקב חוסר במידע –ההטלת אחריות על מישהו שלא יודע שהנזק יתרחש.אם אין ידע – לא ניתן להטיל אחריות על אותו גורם בצורה הוגנת. החצנה נוספת היא כאשר הגורם עליו אנו מטילים אחריות לא משלם (פשיטת רגל).
2. הטלת אחריות בצורה כזו שאם עשינו טעות יהיה את מרב הסיכויים שהצדדים יתקנו את הטעות – נשאף למקסם את הסיכוי לעסקה מתקנת.

 

אם לא קיבלנו הקצאה חד משמעית וקיבלנו 2 גורמים למשל נבצע:

1. חלוקה- זוהי אפשרות לגיטימית אך בעייתית כי חלוקה לרוב תביא להורדה משמעותית בתמריצים להשקיע אמצעי זהירות. חלוקה תעבוד רק שהגורמים יודעים מה העלות שלהם עצמם, מה עלות הגורם השני ויש בינהם אינטראקציה.
2. ניסוי וטעיה – המחוקק יכול לנחש מיהו מונע הנזק הטוב ביותר. ייתכן שלא נמנע הנזק בעלות אופטימלית אבל לפחות נמנע אותו בעלות נמוכה מהנזק עצמו.
3. חלוקה על סמך עקרונות הצדק, חלוקה מחדש של עושר חברתי או מטרות חברתיות אחרות – אם היצרן יושב בעיירת פיתוח ומעסיק את כל העיירה, אנו נשאף שמשרד הבריאות ישא בעלות כדי לא לפגוע בכלכלה של עיירת הפיתוח. זוהי מטרה חברתית חיצונית שאנו מקדמים באמצעות דיני הנזיקין.

 

משטרי אחריות:

לגבי המזיק:

אחריות מוחלטת – לא משנה במה פגעתי- אם פגעתי אני אשלם את הנזק

פטור – חסינות בגין כל נזק שאני גורם (העדר אחריות)

משטר של אשם:

1. עוולת כוונה (כוונה לגרום משהו) – כמו תקיפה, כליאת שווא.
2. עוולת רשלנות (סטייה מסבירות) – סטייה מהסטנדרט של האדם הסביר.

לגבי הניזוק:

אשם תורם – לא מקבל פיצוי.

אשם תורם יחסי – נבדוק עד כמה הניזוק לא היה בסדר ביחס לכמה המזיק לא היה בסדר.

ניזוק ומזיק:

אחריות מוגברת = אחריות מוחלטת + אשם תורם או שהמזיק ישלם או שישלם רק חלק מהנזק בשל האשם התורם

רשלנות עם הגנה של אשם תורם= רשלנות + אשם תורם. נבדוק אם המזיק פעל כאדם סביר, אם כן, אין לחייב את המזיק ולהיפך. אם לא, רק אז תקום ההגנה של אשם תורם ובשלב זה יקומו שתי אופציות: או שהניזוק לא יקבל פיצוי, או שיקבל פיצוי יחסי. יוצא מכך שהמזיק ייתכן והתרשל ומכוח אשם תורם לא ישלם.

 

נוסחת השופט לרנד האנד (אליו מפנה פוזנר)

הנוסחא מגדירה 3 פרמטרים:

1. גודל הנזק- רלוונטי הנזק שהיה צפוי ע"י האדם הסביר בנסיבות המקרה
2. הסיכון שהתאונה תתרחש- מכפלה של גודל הנזק בסיכון מכונה תוחלת הנזק.
3. עלות נקיטת אמצעים למניעת תאונות.

לפי האנד, אדם הוא רשלן כאשר השקיע במניעת הנזק סכום קטן מתוחלת הנזק. (החשוב הוא מה היה צריך לצפות המזיק בשלב בו היה צריך לנקוט אמצעי זהירות ולא מה הנזק שנגרם).

 

על דיני הנזיקין לקבוע איזה משטר עדיף לאור הצדדים המעורבים בפעילות והתמריצים שאנו מעוניינים להעניק להם. כדי להכריע ולהליט אנו משתמשים בתורת המשחקים.

 

עוולת הרשלנות

ס' 35 ו 36 לפקודת הנזיקין מעגנים את המקור הנורמטיבי של העוולה.

מכוח החוק ניתן להבין כי המבחן לבחינת רשלנות הוא מבחן של צפיות (לנזק).

מרכיבים מצטברים:

1. קיומה של חובה (חובת זהירות מושגית וקונקרטית)
2. הפרת חובה – במונחים נזיקיים, התרשלות.
3. קש"ס
4. נזק

1. חובת הזהירות:

שני סוגים של חובת זהירות: מושגית וקונקרטית (ברק בפס"ד עיריית ירושלים נ' גורדון).