היקלעותו של אדם לקשיים כלכליים עד כדי חדלות פירעון יוצרת מטבעה תחרות בין נושיו השונים באשר למקורות הכספים ולנכסים שנותרו בידיו, מהם יוכלו להיפרע כדי חובם. בין בעלי האינטרסים השונים ניתן למצוא את עובדיו, ספקיו, לקוחותיו, רשויות השלטון, בעלי המניות (בתאגיד) ואף את החייב עצמו. לכל קבוצת נושים יש את האינטרסים הייחודיים להם, אשר לא עולים בקנה אחד עם אלה של הקבוצות האחרות. נפרט בפרק זה את האינטרסים השונים של הקבוצות השונות:
העדפות המאפיינות את אופי הנושה:
לעובדי החייב, אין מעורבות בחובות האורגן וחובות אלו אינן משפיעות על ציבור העובדים באופן רציני כל עוד החברה חיה. עובדים יעדיפו כי תשמר הפעילות העסקית המספקת להם עבודה יציבות ופרנסה. בעת כניסתה של החברה לחדלות פירעון, ידרשו העובדים לקבל את השכר המגיע להם, במועד המוקדם שניתן.
לקוחות החייב, המקבלים שירות מהחייב, מבינים כי מצבו כחדל פירעון יפגע בזכותם לקבל את המגיע להם. מצד אחד הם עשויים להירתם למהלך חילוצו של החייב מהמשבר, בנסיבות בהן הוא מותג משמעותי שהלקוחות מעדיפים יותר מכל מותג אחר בשוק, בין בשל ייחודיותו בשוק ויצירת התחרות ובין בשל תרומתו למהלך העסקים. מצד אחר, יינטשו הלקוחות את החייב ויחליפו את השירות אשר החייב מספק להם – במותג אחר בשוק, ובכך יחריפו נפילתו.
רשויות השלטון ישקלו את טובת הציבור בשאלה האם לפעול לגבייה מיידית של תשלומי החובה על פי דין, ולפגוע בנושים הנותרים שלא יהיה די משאבים לפרוע את חובם, או לשאת בהפסד הכספי לציבור, ושל נושים אחרים לשם קידום ערכים ציבוריים ומניעת הנטל על שירותי הרווחה לספק סיוע למפוטרים ומשפחותיהם.
העדפות הנובעות מבטוחות כלכליות:
ניתן להניח, כי נושים כספיים של החייב, לרוב, ידרשו את פירעון החובות בהקדם האפשרי, אך בפועל, לא כך הדבר. כפי שיורחב בהמשך, במסגרת קבוצת העדפות זו ישנן מס' תתי-קבוצות הנבדלות בסדרי העדיפויות שלהן במצב של חדלות פירעון. כך למשל, בעלי חובות מובטחים, להם שעבוד נכס, אכן ידרשו לממש את הנכס המשועבד בהקדם האפשרי וכך עשויים לפגוע בזכותם של נושים בעלי חוב שאינו מובטח לקבל את חלקם. לעומתם, נושים לא מובטחים, כאמור בעלי זכות נחותה בעדיפותה מזו של נושה מובטח, ירצו לממש חובם בהקדם אך מודעים לזכותם הנחותה, ויעדיפו כי מימוש נכסי החייב יושהה עד לשעה שבה יהיה אפשר לממשם בערך גבוה.
העדפות הנובעות מאורך נשימה כלכלי שונה:
ספקים, במסגרת ניהול עסקים רגיל, נוהגים להעמיד ללקוחותיהם אשראי קצר מועד. מטבע הדברים, ספקים כנושים ידרשו לממש את חובם בהקדם ובאופן מלא. נראה כי לא יסכימו לפרוס את פירעון החוב לאורך תקופת זמן ארוכה שכן גם הם צריכים להמשיך וכלכל את ההתנהלות העסקית שלהם. לעומתם, מוסדות פיננסים הינם בעלי אורך נשימה כלכלי ארוך יותר. כמובן שיעדיפו את פירעון החוב בהקדם האפשרי, אך מאחר ואלו חברות בעלות כיס עמוק ובעלות חוזק פיננסי, הן יכולות לאפשר לחייב לפרוס תשלומיו לפרק זמן ארוך מבלי שהדבר יגרום להן נזק כלכלי כלשהו.
נוצב מצב, בו נושה ישלול שיקול כלכלי נכון להשהות את ההליכים ולנהלם במתינות עד להשגת שיפור ערך נכסי החייב, בשל רצונו לפרוע את החוב במהירות מאחר והינו מתאפיין באורך נשימה קצר יחסית, ועל כן יאלץ להסתפק בשל כך בשיעורי פירעון נמוכים.
העדפות הנובעות משיעור החוב:
נושה ריכוזי, יהיה רגיש יותר לכל פשרה מוצעת באשר לחלוקת הנכסים, מאחר וכל התפשרות עשויה להסב למחזיק מירב החוב נזק כספי אישי רב. אותו נושה, יעדיף לאפשר לחייב הזדמנות נוספת לרפא עצמו מחדלות הפירעון על מנת להקטין את חובו האבוד. לעומתו, נושים מבוזרים הינם רבים, וכל אחד מהם מחזיק בשיעור קטן מהחוב. בשל כך, אין סכנה בהתפשרות על שיעור החוב שכן הפגיעה בנושה המבוזר הבודד אינה עולה לכדי התמוטטות כלכלית שלו. לאור זאת, נכונותם להתפשר תהיה רבה מזו של הנושה הריכוזי.
בעלי מניות ומחזיקי אופציות לקבלת מניות שטרם מומשו של החייב, הינם הנושים האחרונים העומדים בתור לקבל נתח מנכסי החייב בעת חדלות פירעון. בשל העובדה כי חדלות פירעון מתרחשת שאין די משאבים לכסות את החוב, מסיקים בעלי המניות כי השקעתם ירדה לטמיון. כיוצא מכך, הם עשויים לגבש העדפה חד מימדית, כמהמרים, על השקעה שכבר אבדה. הם עשויים להעדיף כל סעד שיסייע להשיב את החברה לפעילות עסקית ללא התחשבות בכדאיותו הכלכלית, שהרי הפסד גדול מזה כבר לא ייגרם להם, ויש רק לאן לעלות (להוציא בעלי מניות בערבות אישית).
פרוקצ'ה טוען, כי בעוד שלנושים שתוארו לעיל אין עניין מובהק בהצלחתה העסקית של הפירמה מעבר לנדרש לה כדי למלא את חיוביה כלפיהם, לבעלי המניות יש אינטרס למכסם את תוחלת הרווח לעצמם, אף אם האסטרטגיה העסקית מתאימה ביותר לשם כך כרוכה בהגדלת הסיכון וההסתברות לחדלות פירעון ולהקרבת האינטרסים של הנושים.
כפי שראינו לעיל, המערכת המשפטית האזרחית, בין הנושה לחייב, היא מערכת אינדיבידואליסטית בעיקרה כאשר כל נושה ידרוש לקבל את חובו בהקדם האפשרי, כמו שמקיים מערכת יחסים משפטית נפרדת עם החייב. באופן רגיל, וכל עוד לא ביקש אורגן המנוי בחוק את התערבות בית המשפט, מתנהלת תחרות בין הנושים באופן חופשי, כאשר כל אחד מהנושים רשאי לנקוט בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו בכדי לגבות את חובו. כלומר, בהיבט הרחב, המשפט משקיף על כל מערכת יחסים שכזו בין חייב לנושה מסוים כעל מערכת דו – צדדית, אשר מכוחה זכאי הנושה לתבוע מהחייב את זכותו ולאוכפה, במידת הצורך, באמצעים משפטיים, בעוד בהיבט הצר המערכת אינה מתחשבת בקיומו של נושה נוסף.