להבדיל מהמשפט האזרחי, ששם הסכסוך הוא בין אדם לחברו ומשום כך שמדובר שם בסכסוך על זכויות, הרי אדם יכול למחול או לא למחול לחברו, היוזמה לפתיחת הליך אזרחי היא יוזמתו של היחיד, זה עניינו שלו והמדינה לא מתערבת, אך כאשר סכסוך זה אינו נושא אופי אזרחי אלא פלילי (מדובר בפגיעתו של האזרח במדינה עצמה) גם אם נפגע, היחיד אינו יכול לנקוט הליכי העמדה לדין של הפוגע. חריג : הקובלנה הפלילית הפרטית. החוק מגביל את היכולת הזו של האדם למספר מצומצם של עברות , בדר"כ לא חמורות, לא פשעים (לדוגמא: הוצאת לשון הרע, דיבה, חוק איסור לשון הרע- מאשר מסגרתו לא רק שאדם יתבע את עלבונו בתביעת פיצויים אלא מאפשר הבאתו של הפוגע לדין פלילי בשל אותה התנהגות, במסגרת קובלנה). חריג זה מייצג שריד היסטורי שנלקח מאנגליה. במאה ה 19, עברה היוזמה מהפרט אל משרד התובע הכללי ( אל מי שמיצג את הציבור). אכן, היום העמדה לדין פלילי אינו עומד בידי היחיד, מכיוון שעיקר הפגיעה היא במדינה ולכן המדינה היא שתבוא חשבון עם אותו אדם. בעידן המודרני, התפיסה אומרת שכמובן שבהתנהגות פלילית יש קורבן לעבירה ופגיעה ביחיד, למרות זאת היוזמה לפתיחת ההליך הפלילי בשל אותה פגיעה פלילית לא מסורה בידי הקורבן אלא בידי המדינה. המדינה מיוצגת ע"י היועץ המשפטי לממשלה שהוא ראש התביעה הכללית וחוק סדר הדין הפלילי מסדיר את נושא זה ע"י היועץ המשפטי לממשלה, עם אותו חריג. (מזה מספר עשרות שנים מסתמנת מגמה ברורה לנסות לערב מחדש את קורבן העבירה בהליך הפלילי ולתת לו יותר מעמד- לקורבן- לשתף אותו יותר בהליך הפלילי, אחד הסימנים לכך זה החוק : חוק זכויות נפגעי העבירה, שכוונתו היתה לקרב יותר את הקורבן להליך הפלילי, אך עדיין אנו רחוקים מלראות את הקורבן כשותף מלא לתובע הכללי הציבורי בפתיחת ההליך הפלילי. לקורבן יש היום יותר זכויות מבעבר, אך הוא אינו מסוגל ליזום הבאתו של הפוגע לדין הפלילי, אין לו רשות לחקור את הפוגע בו).
כיום אנו נמצאים בעידן מהפכת זכויות פליליות. כמו שלנאשם יש זכויות חוקתיות, כך גם לקורבן. כמובן שמדובר בעידן החוקתי בניסיון לאזן בצורה צודקת בין זכויות של המעורבים בהליך הפלילי ועדיין מי שזוכה לתשומת לב צודקת הוא העבריין. היום, החברה מבקשת איזון מחדש שנראה לה צודק יותר מבעבר למשתתפים בהליך הפלילי. הנפגע יכול להגיש בקשה לפתיחת תלונה אך דבר זה אינו מחייב את המדינה. גם אם ימצאו ראיות המשטרה או הפרקליטות יכול לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור. לאחר מכן החוק מאפשר לו להגיש: ערער ואם הוא נדחה , והוא חושב שהרשות השלטונית , פעלה שלא כדין הוא רשאי לפנות לבית המשפט הגבוה לצדק כדי לחייב את אותן רשויות להפוך את ההחלטה שלהן.
דוגמא: בתקופת האינתיפאדה, אלוף משנה מסוים שהיה מושל שכם, הורה את חייליו לאסוף את הגברים באזור, להכניסם לאוטובוס ולשבור להם את העצמות. כל זה מכיוון שהם הפרו את הסדר. החיילים עשו זאת כפקודת מפקדם. כשנודע הדבר, פתחו מיד בחקירת מצ"ח וממצאי החקירה איששו את הנתונים. לא פשוט להעמיד לדין קצין בכיר בתקופת לחימה, החליטו למצוא דרך שונה לסגור את העניין – הוא יועמד לדין משמעתי וילך הביתה. על כך זעמו אגודות זכויות אדם מכיוון שלא הסכימו שעל דבר כזה להעמיד לדין משמעתי. הם דרשו להסתפק בהעמדה לדין משמעתי. בית המשפט העליון הזדעזע ושאל איך על דברים כאלה ניתן להסתפק בהעמדה לדין משמעתי . הוא הורה לבטל את ההחלטה ולהעמיד את אותו אדם לדין, הוא הורשע בדין, הורד לתקופת טוראי, קיבל תקופת מאסר על תנאי והלך הביתה. כעת הוא יכול להגיש ערער או לגשת לבג"ץ . בג"ץ מתערב במקרים נדירים בלבד, אלא במקרים ברורים הנראים לעין. התובעים מופיעים בבית המשפט כנציגו של היועץ המשפטי לממשלה.