כאשר נותנים פטור לאדם בגלל מחלת נפש- אומרים שההתנהגות של האדם היא אכן פלילית, אכן אסורה אך בגלל נתון אישי שיש באותו אדם (כמו מחלת נפש) אנו מתחשבים בנתון האישי ובשל התחשבות זו אנו מוכנים לפטור אותו מאחריות.
לעומת זאת, אם מדובר בהתנהגות שלא מלווה בכתם מוסרי אנו אומרים שאותה התנהגות לא מהווה מלכתחילה עבירה פלילית. אם התקיפו אותי וכתוצאה מכך הגנתי על עצמי, אם תקפתי חזרה את האדם, התנהגות זו מוצדקת.
במידה ויוצאים להגנתו של אדם מותקף ועוזר לו להדוף את המתקפה עליו, תזכה לאותה חסות בחוק אפילו שלא אתה המותקף. החוק מעודד יציאה להגנתם של מותקפים.
אך, אם תשתתף בקידום עבירה פלילית, כאשר האדם השני הוא בעל התקף, הוא יזכה לפטור עקב מחלת נפש, הפטור הוא פטור אישי ולכן אותו אחד יעמוד לדין.
המשתתף בעבירה ישא באחריות כשותף לעבירה , אפילו שהשותף האחר פטור מאחריות.
סעיף 34 ח בדומה לסעיף 34 ו- הקטינות. שני סעיפים אלה נמצאים בפרק של הסייגים לפעילות המעשה- בפרק ההגנות של המשפט הפלילי.
הם באים ללמד שהמחוקק לא קיבל את העמדה שמדובר בתנאים מוקדמים להטלת אחריות פלילית אלא רק בהגנות.
ניתן להעמיד לדין, והרוצה להתגונן מפני אישום פלילי יואיל להסביר מדוע הוא ראוי לפטור ולהצדק מאותה אחריות פלילית.
אם הנאשם לא מעלה טענת סייג ההנחה היא שאין סייג.
ישנה חזקת הכשרות- חזקה על כל אחד שהיה בעת שיצא לבצע את העבירה , שהיה בגיר ומודע למעשיו.
על מנת לאבחן חוסר שפיות יש צורך בדעה מקצועית. לאדם לא תמיד יש סניגור.
בין אם זה מחלת נפש או כל הגנה שהיא הנאשם חייב להעלות אותה!
34כב-" לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה מעבר לספק סביר והתעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית והספק לא הוסר יחול עשייה".
הנאשם חייב להעלות את הטענה אבל לא חייב כמו התביעה להוכיח מעבר לספק סביר.
במידה והתביעה לא עמדה בנטל השכנוע הסופי, להוכיח אשמתו מעבר לספק סביר כולל שאינו לו הגנה, הנאשם יזוכה.
מחלת נפש- הגנת הלקוי בנפשו = פטור ולא הצדק. החברה חושבת שהיא עושה חסד בכך שהיא מתחשבת במחלתו. כאשר הגנתי על עצמי זהו הצדקה כי אין פה בכלל אשם, כאשר חולה הנפש רוצח, הוא רצח, אין כאן עניין של הצדק שהוא היה חייב לרצוח אלא עניין של פטור מאחריות פלילית.
כדי שאדם יזכה בפטור מטעמים של סעיף 34 ח עליו להוכיח את החוסר יכולת של ממש להבין את מה שהוא עושה או את הפסול של המעשה. לפי הכללים הישנים, היכולת להבחין בין טוב ורע.
עד תיקון מס' 39, ניתן לראות על פי פסק דין מנדלברוט, לא היה מענה מבחינה משפטית לדבר הנוסף הנובע ממחלת נפש . אדם יכול להיות חולה נפש והוא בכל זאת הבין מה שהוא עושה והוא ידע לשחזר את הדברים ולומר למשטרה בחקירתו שהוא מבין שזה היה אסור אבל הוא לא יכול היה להימנע. הפסיכיאטרים הסבירו שזהו המצב ה 3 האופיני במחלות נפש. אדם הלוקה בדבר הנקרא :"דחף לאו בר כיבוש".
כל סוטי המין לוקים בדחפים קשים, הם יכולים להשתלט עליהם, תולדה של הפרעה נפשית, ההגנה ניתנת רק לאלה שהחוק מגדירם כמחלה שפגעה ברוחו, להבדיל מכל פגיעה נפשית אחרת, מכל הפרעה נפשית.
הפטור ניתן רק לאלו הלוקים במחלת נפש, בסיווג הישן יש את כל הנוירוזות וההפרעות למינהן.
סוטי המין אינם חולי נפש – אלא לוקים בהפרעת אישיות קשה ולכן לא יזכו לפטור מסוג זה.
הפירומן- נתפס כאחד שמגיע לסיפוק כאשר הוא מצית וזוהי הטעות. הסיפוק מגיע כאשר הוא יכול לכבות את האש (לשכך את האש).
קליפטומן- גונב דברים, הדברים אינם נחוצים לו ולא זו הסיבה לגנבה, הם אינם יודעים להסביר את הצורך בדברים. אך אין דרך לטיפול זה. החברה מרחיקה את האנשים הללו ממנה לתקופה מסוימת (מאסר)
המחוקק עדיין מגביל את ההגנה רק לחולי נפש. אך, במקומות אחרים בעולם ישנו מדרג נוסף בצד הפטור לחולי נפש, הנקרא "אחריות מופחתת"- החוק מכיר בגלל הפרעה נפשית קשה הוגבלה יכולתו של האדם (לא נשללה טוטאלית). במקרה כזה הוא לא זוכה לפטור אלא לאותה התחשבות של הפחתה- מרצח להריגה בלבד.