אחד מפסקי הדין , לפני למעלה מ 200 שנה, נשאלה השאלה מתי יחשב אדם פטור מאחריות פלילית בשל מחלת נפש?
ידעו שקיימת תופעה שקיימת מחלה נפש, שהמחלה מנתקת אדם מהמציאות ויעשה דברים שאינו מבין שהם מבחינת התנהגויות אסורות.
אותו פסק דין קבע לראשונה בתולדות המשפט האנגלי שאדם לא יתן את הדין על התנהגות שהיא תולדה של מחלת נפש ושבגללה לא יכל להבין את הטיב הפיזי של התנהגותו ולא יכל להבחין בין טוב לרע.
מאז, ישנם ויכוחים קשים בין העולם הפסיכיאטרי לבין העולם המשפטי. הפסיכיאטרים מנסים להגיד כי אבד הקלח על הסיווג של מחלות נפש ואין להשתמש בכך מדעית, לדעתם ראוי להחליף את המונח במונח מעודכן יותר ולפטור מאחריות פלילית אנשים שאינם מסווגים כחולי נפש כיום.
לעומת זאת, המשפטנים משיבים שאל להם להתערב בהבט המשפטי, כי המשפטנים קובעים לא איך יטופלו במוסדות. הטיפול בסוג כזה של אוכלוסיה, בתי המשפט מן ההבט המשפטי רק יוצרים כללים משפטים, לא רפואיים, שקובעים מתי יוטל על אדם אחריות משפטית ומתי לא.
בעניין של כללי אחריות משפטית אל לרופאים לחדור לעולם המשפט שאינם מבינים ואינם בקיעים בו.
אף אחד מהצדדים לא ממש צודק בנסיונו להשפיע על האחר- האמת מצויה באמצע.
המשפטנים באמת עוסקים בכללי אחריות לעבירה, אם גוזרים כללים אלה ונשענים על העולם הרפואי, המספקים בסיס רפואי שלולא הוא לא יכלו לקבוע את כללי האחריות. (ראו בימים אלה איך מגיע ויכוח דומה בין משפטנים לפסיכיאטרים לשאלה מי ראוי להיות מוסמך לשחרר חולי נפש ממוסד אליו נשלח לצורך אשפוז מאחר שעבר עבירה פלילית בשל מחלת נפש. הם נשלחו בצו בית המשפט להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, האחריות לטיפול בהם ולשיחרורם בידי ועדה פסיכיאטרית ולא בידי בית המשפט).
הויכוח בין המשפט לפסיכיאטריה לא הסתיים וימשיך כנראה עוד ימים ארוכים.
פגמים אלו, של ליקוי נפשי או שיכלי העשויים להוביל לפטור מאחריות פלילית זהו היבט אחד שעליו יש לצרף היבט נוסף
ההיבט הנוסף של השפעת מחלת הנפש בא לידי ביטוי כאשר אנו מעמידים אדם לדין פלילי ובלי קשר לשאלה הקודמת :האם בזמן ביצוע העבירה היה אחראי או לא אחראי למעשיו. האם הוא בר עונשין או האם הוא כשיר לעמוד לדין כעת בזמן המשפט?
גדר הבעיה היא שאנו מציבים לשפוט אדם כאשר נמצא פיזית אך מנותק לא ראוי ולא מוסרי לשפוט אותו.
חוק סדר הדין הפלילי, במקרה כזה, מצווה להקפיא, להשהות או להפסיק את התהליך אם אכן הובהר שאדם נמצא במצב פסיכוטי, כאשר בזמן הדיון הוא תחת התקף פסיכוטי וכתוצאה מכך אינו יכול לתקשר עם בית המשפט ופרקליטיו ואינו יכול לעקוב אחר ההליכים- על בית המשפט להפסיק את ההליך (לא תמיד ידוע וברור לבית המשפט מה מצבו של העומד לדין ובמקרה כזה מסמיך אותו החוק לטיפול בחוקי נפש תשנ"א 1991, להורות על אשפוזו בבית חולים לחולי נפש לצורך הסתכלות בלבד והמוסד שמחליט לאן לאשפזו חייב לחזור אל בית המשפט לדווח מה תוצאות ההסתכלות והאם באמת אינו מסוגל לעמוד לדין)
אם מדובר באדם שסובל ממחלת נפש וכתוצאה מזה אינו יכול לעמוד לדין, החוק אומר שבית המשפט יאשפז את האדם הזה (מתקן או בית חולים לחולי נפש) על מנת שיטופל כל אותו זמן שנדרש עד אשר יצא מן ההתקף הזה ויגיע למצב שהרופאים יחליטו שהוא מתקשר ומסוגל להבין מה שהוא עושה. בית החולים חייב במקרה כזה להודיע לבית המשפט על המצב החדש ועל בית המשפט לחדש את הדין מהמקום בו הוא הופסק.
אין מקיימים דיון כאשר לבית המשפט ידוע שאותו אדם חולה נפש שבגלל מחלת הנפש הוא מנותק קשר. יש להבחין בכשירות לעמוד לדין וכשירות פלילית
מחלת נפש לא תמיד תביא לאותם תוצאות שהחוק חותר לבחון אותם. לא תמיד חולה נפש מנותק טוטאלית מהסביבה, ישנם חולי נפש שמצב שיפוטם את המציאות אומנם לא טוב אך אינם מנותקים לגמרי מהמציאות אלא מחוברים אליו. במקרה ואין נתק מוחלט בין האדם לבין סביבתו למעשה לא מתקימים התנאים שהחוק קובע כדי לפטור מאחריות.
לכן, יש לשים לב ולא להסתפק בקביעה שאדם חולה נפש ולהשליך על כך שאינו כשיר לעמוד לדין.
"כתוצאה ממחלת הנפש ... היה חסר יכולת של ממש" הביטוי בא להדגיש את מידת הנתק שבין האדם לבין אובדן טוטאלי של הכושרים:
חסר יכולת, להבין את שאשר עושה או את הפסול שבמעשה.
חוסר היכולת צריכה להיות ממש טוטאלית על מנת להביא את האדם למצב של אי הבנה מוחלטת של הטיב הפיזי של התנהגותו. אם בכל זאת מחלת הנפש לא מגיעה לדרגה של אובדן טוטאלי של הבנה, אם הוא מתמצא במציאות אפילו טיפה, אין כאן התנאי של פטור מאחריות פלילית.
חוק העונשין בין המושג "פטור מאחריות פלילית" לבין "הצדק לאחריות פלילית"- ישנן הגנות במשפט הפלילי שמעניקות הצדק לאדם וישנן הגנות שמזכות אותו בפטור בלבד וההבדל בינהן עצום